Ofer Ekstien 

Advocate

מערכת המשפט דורשת מן השלטון לנהוג לא רק באופן חוקי אלא גם באופן ראוי, כלומר לא רק על פי לשון החוק אלא גם על פי היושר.  [יצחק זמיר]

המשפט המנהלי הינו ענף משפטי נפרד במערכת המשפט הישראלי, גם בפן המהותי וגם בפן הפרוצדוראלי.

בפן המהותי, המשפט המנהלי עוסק בכל נקודות ההשקה הרבות שבין האזרח לבין כל אחת מרשויות השלטון ואורגניהן (קרי, בעלי משרה ציבורית ופקידי השלטון), ובכללן המדינה עצמה, משרדי הממשלה השונים (דוגמת משרד הביטחון, משרד הפנים, משרד הבריאות וכן הלאה), רשויות מקומיות (עיריות, מועצות מקומיות, מועצות אזוריות, איגודי ערים), תאגידים שהוקמו על פי חוק ("תאגידים סטטוטוריים" דוגמת חברת חשמל או מקורות) וגופים רבים אחרים, לרבות בתי דין, ועדות חקירה, מבקר המדינה וכן הלאה. למעשה, המשפט המנהלי מאפשר לאזרחי ותושבי המדינה לבקר, באמצעות ערכאות השיפוט המנהליות, את התנהלותן, שיקול דעתן והחלטותיהן של רשויות השלטון השונות, כאשר ביקורת זו מתנהלת על פי מערכת ברורה של כללים משותפים, להם כפופות רשויות אלה, מעבר למערכות הכללים הספציפיות, החלות על כל רשות ורשות (דיני התכנון והבניה, דיני החינוך, דיני מכרזים, דיני רישוי, דיני רישוי עסקים, דיני הסדרת עיסוק, דיני חופש מידע וכן הלאה).

בין הכללים החלים על כל גוף מנהלי או שלטוני, ניתן למנות בעיקר את הכללים והעקרונות הבאים:

עיקרון החוקיות -  בהתאם לעיקרון זה נבחנת השאלה, האם הגוף המנהלי או בעל המשרה הציבורית פעלו בהתאם להגדרות החוקיות של סמכותם, כאשר חריגתם מאותה סמכות מחייבת, ככלל, את בטלות הפעולה אותה ביצעו או ההחלטה אותה קיבלו.

עיקרון שיקול הדעת – על פי עיקרון זה, התערבות בתי המשפט במעשה המנהלי תוגבל רק למקרים, בהם אותו מעשה, או אותה החלטה חורגים מגדר "מתחם הסבירות", קרי – כאשר האופן, בו מתקבלת ההחלטה המנהלית נעשה שלא מתוך שקילה נכונה של כל השיקולים הרלוונטיים או מתוך שיקולים זרים, עד כי ניתן להגדירה כ"החלטה לא סבירה באופן המחייב את התערבות בית המשפט". חשוב לציין, בכל הנוגע להגדרה של "מתחם הסבירות", את המשתמע ממנה, קרי – כי רשות מנהלית עשויה לקבל מספר החלטות בעניין מסוים, כאשר כולן יחשבו "סבירות" באופן שאינו מחייב התערבות של בית המשפט, גם אם זה סבור כי מן הראוי היה לקבל החלטה שונה מזו שהתקבלה. כך, התערבות בתי המשפט תתרחש רק באותם מקרים (לא שכיחים) בהם ההחלטה שהתקבלה חורגת, כאמור, מאותם גבולות של אותו "מתחם סבירות".

חשוב גם לציין, כי בבואו לבחון את מבחן סבירות הפעולה המנהלית, שם עצמו בית המשפט בנעליו של "האדם הסביר", כלומר – האדם הממוצע (או השכיח), האדם המקובל, הנורמטיבי, בעל שיקול הדעת הנאות.

בחינת תקינות ההליך – בחינת ההחלטה המנהלית מחייבת, בצד בחינת סמכותו של המקבל אותה וכן שאלת סבירות ההחלטה עצמה, גם בחינה של תקינות והוגנות הליך קבלתה. בין השאר נבחנת השאלה, האם הסמכות המנהלית הופעלה באופן שאפשר לאזרח, עליו הושתה ההחלטה, למצות באופן מלא ומהותי את "זכות הטיעון" השמורה לו, בין  השאר לאחר מיצוי "זכות העיון", קרי – הזכות לקבל מידע מלא אודות הפעולה המנהלית, באופן שיאפשר לו לטעון את טענותיו באופן אפקטיבי; האם הרשות המנהלית נימקה כראוי את החלטתה, למעט באותם מקרים בהם על פי חוק לא מוטלת עליה החובה לעשות כן, וכן הלאה.

עם זאת, חשוב לציין את עיקרון ה"בטלות יחסית", המנחה את בתי המשפט, במקרים רבים, שלא להתערב בהחלטה או בפעולה המנהלית, גם כאשר נפלו בה פגמים, וזאת כאשר פגמים אלה מוגדרים על ידי בתי המשפט כ"פגמים לא מהותיים", אשר אינם מחייבים בטלות מוחלטת של הפעולה או המעשה המנהלי, ולעתים אף אינם מצדיקים התערבות כלשהי. כך, לדוגמא, אם ההחלטה התקבלה על ידי בעל משרה שפעל, אמנם, מכוח סמכותו, אלא שהליך בחירתו לתפקיד היה לא תקין, לא תמיד אי תקינות זו תוביל לביטול ההחלטה.

בפן הפרוצדוראלי, המשפט המנהלי מתנהל בערכאות משפטיות נפרדות, בראשן בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ) וכן בתי המשפט המחוזיים, בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים, כאשר הדיונים בערכאות אלה מתנהלים על פי סדרי דין מיוחדים, השונים באופן מהותי מסדרי הדין הנהוגים בערכאות הדנות בהליכים אזרחיים. ככלל, הדיון בעתירות מנהליות או בעתירות לבג"צ, אינו כולל ניהול הליכים מקדמיים מורכבים, שמיעה וחקירה של עדים או חקירות מומחים, ועל כן מטבע הדברים משכם של הליכים אלה הינו קצר בהרבה, וההכרעה בהם מתקבלת, במקרים רבים, בטווח של שבועות בודדים לאחר פתיחת ההליך ולא מחייבת המתנה של מספר שנים.

חשוב לציין את החובות המוטלות על מי שמבקש לתקוף הליך או החלטה מנהלית כלשהם, בין אם בדרך של הגשת עתירה מנהלית או בדרך של הגשת עתירה לבג"צ, אשר בין העיקריות שבהן ניתן למנות את החובות הבאות:

חובת "ניקיון הכפיים", המחייבת את העותר להציג בפני הערכאה השיפוטית את מלוא הנתונים הרלוונטיים למקרה, מבלי להסתיר נתונים "לא נוחים";

חובת "מיצוי ההליכים", המחייבת את העותר, לפני שהגיש את עתירתו, למצות את הפנייה לרשות הרלוונטית, לרבות מיצוי כל זכויות הערר/ערעור, המוקנות לו על פי חוק;

חובת ההימנעות מ"שיהוי", כלומר – על העותר להגיש את עתירתו, מיד כאשר עניינו הופך אקטואלי, כאשר עיכוב בלתי מוצדק בהגשת העתירה, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה בגינה מבוקש הסעד, עלול להביא לדחייתה. חשוב לציין, בעניין זה, כי הגשת עתירה מנהלית, אשר כאמור מוגשת לבתי המשפט המחוזיים המשמשים כערכאות מנהליות, שלא בדומה להגשת עתירה לבג"צ, צריכה להתבצע בתוך 45 יום ממועד קבלת ההחלטה אותה מבקשים לתקוף, כאשר הגשת עתירה לאחר מסגרת זמן מוגדרת זו תביא לדחייתה על הסף.

לעו"ד עופר אקשטיין ניסיון רב שנים בניהול עתירות בבית הדין הגבוה לצדק, כמו גם ניהול עתירות מנהליות בבתי המשפט המחוזיים והליכים משפטיים בפני ערכאות מנהליות אחרות. 

מערכת המשפט דורשת מן השלטון לנהוג לא רק באופן חוקי אלא גם באופן ראוי, כלומר לא רק על פי לשון החוק אלא גם על פי היושר.